התמודדות היהודים עם הקשיים שהציבו הנאצים בשנים 1933-1939

עם עליית המפלגה לשלטון בגרמניה היה ברור ליהודי גרמניה שהמציאות שבה היהודים חיו בגרמניה עומדת בפני שינוי. מעמדם המשפטי, החברתי, הכלכלי והפוליטי של היהודים השתנה. יהודי גרמניה הקימו ארגונים שונים, שביקשו למצוא פתרונות ולהתאים את החיים לשינוי בגרמניה. פעולות היהודים היו מגוונות החל ממבוכה ותסכול, דרך שיחות עם השלטון ועד יצירת מסגרות לקיום "נסבל" ככל האפשר. יהודי גרמניה ראו את עצמם כקבוצה, שהיא חלק מהחברה הגרמנית לקבוצה שהיא "נטע זר".

עם עליית הנאצים לשלטון גבר חוסר הביטחון של היהודים.
המשטר רדף את היהודים ופעל בדרכים שונות כדי לפגוע בהם, כמו: פעילות אנטישמית גוברת, פגיעה ביהודים, הטלת חרם כלכלי, סילוק היהודים מהשירות הציבורי וחקיקה אנטי יהודית לאחר ההבנה, שהמצב משתנה, התמודדו היהודים במגוון התנהגויות. החל מאמונה, שאי אפשר להרוס את מערכת היחסים בין היהודים לבין החברה הגרמנית, יחסים שנוצרו במשך שנים רבות, דרך מרגשות עלבון ותסכול ולבסוף הגירה מגרמניה.

.יהודי גרמניה פעלו בדרכים ארגוניות שונות
הם ניסו להגיב על מדיניות השלטון, הם תמכו ביהודים שהיו נתונים בקשיים, הם קלטו יהודים שפוטרו ממשרותיהם, הם הקימו בתי ספר לילדים שסולקו מבתי הספר הכלליים, הם סייעו ליהודים לעסוק במקצועות חדשים, הם ניסו לשמור על חיי הקהילה היהודית ככל האפשר במסגרת המדיניות האנטי יהודית של המשטר.
לשם כך הוקמו הארגונים הבאים:

אגודת בני משה ( "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני דת משה") ,
ארגון שניסה לאפשר חיים "נורמליים" ככל האפשר, כמו שמירה על המעמד המשפטי. ארגון זה ראה ביהודים גרמנים בני דת משה, ושהחברה הגרמנית לא תאפשר הדרדרות ופגיעה ביהודים. אגודת בני דת משה האמינו, שכשהנאצים יגיעו לשלטון הם יצטרכו למתן את פעולותיהם, הם ניסו לעכב את הפגיעה ביהודים, הם ניסו לשמור ולשמר את הקהילה היהודית, הם ניסו לשלב את הקהילה במסגרת הלאום הגרמני.

חיילי החזית ("הברית הארצית של חיילי החזית היהודים"),
ארגון של חיילים יהודים ששרתו במלחמת העולם הראשונה, שפעל לעכב את סילוקם משורות הצבא, לשמור על אזרחותם הגרמנית, לשמור על השתייכותם ללאום הגרמני. הארגון פעל בהצלחה בחסות הנשיא הינדנבורג.

האורתודוכסים (הקהילה היהודית),
היהודים הדתיים ניסו להגיע להסדרים עם השלטון הגרמני, שיאפשרו את המשך קיומם של היהודים כמסגרת דתית נפרדת, הם ביקשו מהקנצלר שיאפשר להם: " להקים מרחב מחיה בתחום מרחב המחיה של העם הגרמני, לקיים את מצוות דתנו ולעבוד במקצועותינו, מבלי להיות בסכנות ובהשמצות". פעילותם הייתה פעילות יהודית רגילה, ניסיון להגיע להסדר שיאפשר המשך קיומה של הקהילה היהודית.

התאחדות ציוני גרמניה (התנועה הציונית בגרמניה),
דווקא, התחזקה מאז עליית הנאצים לשלטון. הציונות התחזקה בעיקר בקרב הנוער והצעירים. הציונות שמראשית דרכה לא ראתה בהשתלבות בתוך החברה המקומית פתרון לאנטישמיות, הדגישה את הפתרון הלאומי, שמשמעותו הגירה והקמת מדינה יהודית עצמאית. התנועה הציונית התארגנה בכמה ארגונים ציונים, שהטיפו להתארגנות והכנה לקראת הקמת מדינה יהודית הם פעלו ללמד את הנוער היסטוריה יהודית, חקלאות, וקראו לעלייה לארץ ישראל,

אבל גם הם הבינו שיהודי גרמניה אינם בשלים לעליה, ושארץ ישראל לא פנויה לקלוט את יהודי גרמניה ולכן ניהלו שיחות עם המשטר הנאצי כדי לאפשר העברת רכוש ואמצעי קיום מגרמניה לארץ ישראל כדי לאפשר ליהודים התחלה טובה. הם הצליחו להגיע להסכם עם השלטון. "הסכם ההעברה" , שבו ניתן ליהודים להגר לארץ ישראל ולקחת עימם את רכושם, בניגוד למהגרים אחרים. בתמורה לכך התחייבה הסוכנות היהודית לרכוש סחורות גרמניות. להסכם היו מתנגדים בקרב היהודים ( הרוויזיוניסטים), מפני שהוא נתפס כסיוע למשטר לחמוק מחרם שהטילו מדינות על גרמניה. מנגד בזכות הסכם ההעברה הגיע לארץ ישראל כסף וציוד רב שסייע לקליטת העלייה היהודית בארץ ישראל.

הנציגות הארצית ("הנציגות הארצית של יהודי גרמניה"),
ארגון זה הוא ביטוי של שיתוף פעולה של תנועות יהודיותשונות (ציונים, ליברלים, אורתודוקסים…) כדי להתמודד עם המציאות החדשה בגרמניה. בראש הנציגות עמד הרב ליאו בק. ארגון זה שהיה ארגון כללי הצליח לשרוד ללא מחלוקות רבות תקופה ארוכה והיה מקובל על רוב יהודי גרמניה. הארגון שלא זכה להתייחסות מצד המשטר התמקד בבנייתה מחדש של קהילה יהודית שתבטיח את הקיום של היהודי ושל היהדות בגרמניה. הנציגות אספה תרומות מיהודי העולם , פעלה לשיפור תנאי חיי היומיום, העניקה סיוע חברתי, כלכלי, הסבה מקצועית, הקמת מוסדות תרבות וחינוך ליהודים שסולקו מהמוסדות הגרמניים. הגירה, רבים מיהודי גרמניה היגרו למדינות אירופה ונתקלו בקשיים רבים.

קשיי השפה הקשו עליהם לעסוק במקצועותיהם ,מדינות אירופה התנגדו לקלוט פליטים בשטחן בטענה שהמשבר הכלכלי אינו מאפשר לקלוט מהגרים. בארה"ב המשיכו להתקיים מכסות ההגירה מ 1924.
ב 1933 מונתה ועדה – "נציבות לענייני פליטים", בראשותו של ג'ימס מקדולנד. אך הוא לא הצליח לשכנע את מדינות העולם לקלוט פליטים. ב 1938 נושא הפליטים עלה על סדר היום, דעת הקהל היהודית בארצות הברית לחצה על הממשל להגמיש את מכסות ההגירה. הנשיא האמריקני חיפש פתרון בינלאומי לבעיית הפליטים, כך הוקמה ועידת אוויאן. תוצאות הועידה היו מאכזבות מדינות העולם סירבו לקבל שטחים או שהסכימו למספר מצומצם בלבד.
בין השנים 1933 לבין 1939 היגרו כמחצית מיהודי גרמניה. הנציגות הארצית דנה בנושא ההגירהמגרמניה, אבל היה ברור לנציגות הארצית שיש להתכונן להגירה, ללמוד את השפה, ללמוד מקצועות נדרשים ולהשיג את הסכמת מדינות היעד.
רעיון ההגירה לא היה פתרון רצוי, הקשיים היו רבים: מדינות רבות סגרו את שעריהן בפני המהגרים, הגרמנים היקשו על יציאת היהודים, הטילו מס, החרימו רכוש, אירגונים יהודים – עליית הנוער, הצליחה להעלות בתקופה זו רק כ 5000 יהודים. התנועה הציונית נתקלה בהתנגדות שלטון המנדט להגביל את כניסת היהודים.

ניתן לראות כיצד יהודי גרמניה התמודדו עם המציאות שהשתנתה מייד עם עליית הנאצים לשלטון, על ידי הקמת ארגונים שונים שניסו לייצר פתרונות ובהמשך להקמת הנציגות הארצית כארגון מרכזי משותף לכל יהודי גרמניה. ההגירה הייתה הפתרון העיקרי, שבמסגרתה מחצית מיהודי גרמניה הצילה את עצמה.