העותמנים נגד הישוב היהודי

פעולות השלטון העות’מני נגד הישוב היהודי

המדיניות העות’מנית, פגיעה ביישוב היהודי התבטאה בתחומים: הכלכלי, הצבאי והלאומי. השלטון העות’מני בארץ ישראל לא הבחין בין “הישוב הישן” לבין  הישוב העברי החדש (התיישבות החדשה).

השלטון הטורקי ניתק את  היישוב היהודי  ממדינות העולם, הוא מנע ייצוא של סחורות מארץ ישראל, בכך פגע במושבות שעיקר פעילותן הייתה מטעים. נוסף לזאת מנע מכספי תרומות וסיוע להגיע ליישוב, אלא לאחר תשלום שוחד ומיסים גבוהים, ופגע בעיקר ביישוב הישן שנסמך על כספי החלוקה. ביטול משטר הקפיטולציות גרם לסגירת בנקים ונציגויות זרות שלרב פעלו על ידי יהודים. העותמנים אסרו על קשרים כלכליים עם מדינות שהיו במצב מלחמה עם טורקיה, נמלי הארץ ותעלת סואץ נסגרו לכניסת אוניות ומסחר המיועד ליישוב היהודי.
נוסף לבעיות הכלכליות של העות’מנים, גם אסונות טבע, כמו מכת הארבה ב 1917 פגעה קשות בתוצרת החקלאית.

  • בתחום הלאומי, השלטון העות’מני פעל נגד כל ביטוי לאומי בתחומי השליטה שלו, בתקופת מלחמת העולם הראשונה  הקפיד יותר בנושא זה, מכיוון שראה בפעילות הלאומית של היהודים סכנה לקיומו של המשטר. בתקופה זו חברי ההנהגה הצבאית של השלטון העות’מני השתייכו לתנועת “הטורקים הצעירים” בראשות המנהיג אטא-טורק ( תנועה לאומית חילונית, שתתפוס את השלטון), והם פעלו נגד כל ביטוי ללאומיות של מיעוטים החיים בתחום האימפריה העותמנית.
הצבא העותמני והמושל המקומי ג’מאל פאשה פעלו בנמרצות כדי לדכא כל פעילות לאומית בעיקר, זו של התנועה הציונית.  ג’מאל פאשה ראה בתנועה הציונית בארץ ישראל גורם מסוכן מכיוון שלא הסתירה את כוונה להקים מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, שבשטח האימפריה.
במסגרת זו נאסרה כל פעילות שנחשדה כלאומית: איסור שימוש בעברית, איסור הנפת דגלים ציוניים, איסור שימוש בבולים עבריים, איסור מכירת קרקעות ליהודים, רדיפתם של מנהיגי התנועה הציונית, חובת התעתמנות (קבלת אזרחות), גיוס לצבא או גירוש. מאמצע המלחמה פעל השלטון בנחרצות לגירוש היהודים בעיקר מתחומי יפו ותל אביב.
למדיניות התקיפה הזו של העותמנים הייתה תוצאה קשה מאוד. ליישוב היהודי בארץ ובעולם היה חשש אמיתי, שהעותמנים יטבחו ויחסלו את כל היהודים כפי שטבחו ורצחו כמיליון ארמנים, השואה הארמנית. יהדות העולם יחד עם מדינות אירופה ונציגיהם הפעילו לחץ כבד בדעת הקהל העולמית הצליח למנוע את הסכנה. התוצאה הייתה שכ 5000 יהודים עזבו את תל אביב ויפו ועברו לאזור הגליל וסכנת הגירוש חלפה.
  • בתחום הצבאי, השלטון חייב את היהודים לקבל עליהם את האזרחות העות’מנית ולהתגייס לצבא (חובת התעת’מנות). היהודים שסירבו להתעתמן גורשו. יהודים אחרים שקיבלו עליהם את הנתינות הטורקית התגייסו לצבא הטורקי, חלקם מרצון ותוך הזדהות עם המשטר השולט בארץ ישראל וחלקם מתוך סיבות מעשיות, להמשיך להתיישב בארץ ישראל, או מתוך רצון לשמור על זכויות משפחותיהם וחלק אחר כדי להפגין נאמנות לשלטון הטורקי. השירות הצבאי היה קשה, משפיל ורבים ניסו לחמוק ממנו, חלק על ידי קבלת פטורים מיוחדים. גם בקרב מי שהתגייסו לצבא העות’מני מתוך הבעת אמון והזדהות, כמו אנשי המושבות, זכרון יעקב, גילו שהיחס אליהם היה משפיל . הם לא הוצבו ביחידות לוחמות, אלה בתקידי שירות משפילים. כעבור זמן מה הם בחרו לברוח ולחזור למושבותיהם.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם