שלבי דה-קולוניזציה

הגורמים שהשפיעו על גורל היהודים

לתהליך הדה-קולוניזציה היו שלושה שלבים עיקריים והם  באו לידי ביטוי בכל אחת ממדינות אסיה, אפריקה והמזרח התיכון באופנים שונים. התעוררות לאומית, מאבק אנטי-קולוניאליסטי הקמת מדינות עצמאיות.

שלב התעוררות לאומית, אוכלוסייה מקומית שיצאה למדינות האם באירופה נחשפו לעקרונות הדמוקרטיים, לזכויות החירות והשוויון הפכו לסוכני שינוי כאשר שבו למולדת. תהליך זה היה איטי וכלל חברתי, כלכלי ופוליטי מחאות מקומיות ובזירה הבינלאומית, הפגנות נגד הכיבוש. בשלב זה המדינות הכובשות קיבלו והכילו את המחאה ואף הסכימו להכניס שינויים בנושאים שונים, כל עוד לא הייתה תביעה ברורה לגירוש השלטון הכובש.

שלב מאבק בשלטון הקולוניאלי. העמים הנשלטים הצליחו לקבל תמיכה ממדינות שלא היו שותפות לתהליך הקולוניאלי כמו ברית המועצות וארצות הברית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כחלק מהסכם לסיומה נשיא ארצות הברית ניסח “14 עקרונות של וילסון” ובהם גילה יחס חיובי ותומך בשחרור כל העמים. ברית המועצות אחרי מלחמת העולם השנייה נאבקה במדינות הקולוניאליות ותמכה בכל המדינות שביקשו עצמאות. המאבק הזה, היה ביטוי ל”מלחמה הקרה” נגד מדינות המערב. נוסף לזאת המאבק של העמים עצמם, התפתחות התודעה הלאומית, תוך כדי שימוש באו”ם כמסגרת להכרה בינלאומית ולמאבקים פוליטיים סייעה למדינות ולהשתחרר משלטון הכיבוש ולקבל עצמאות.

שלב הקמת מדינות. תהליך הדה- קולוניאליסטי באפריקה ובמזרח התיכון לרוב לא היה אלים, דפוס המאבק היה פוליטי בעיקרו, מחאות, שביתות והסכמים בין המדינה השולטת לבין העמים. תהליך השחרור של אלג’יריה מהשליטה הצרפתית היה אלים, אבל אלימות זו הייתה חריגה ביחס לשאר העמים. השליטה הצרפתית הייתה בעלת אופי שונה, שכן אוכלוסייה צרפתית היגרה לאלג’יריה והשתלטה על מרבית המשאבים המקומיים. קבוצת מתנחלים זו נאבקה נגד הכוונה של צרפת להעניק לאלג’יריה חופש ועצמאות. במרבית הקולוניות לא הייתה תופעה כזו של השתלטות על המשאבים המקומיים, אלא שותפות עם האוכלוסייה המקומית.
תוך כדי המאבק בקולוניאליזם הגבשה תודעה לאומית. בצפון אפריקה הדה-קולוניאליזם היה מקביל להתפתחות לאומית והוא נמשך זמן רב, לעומת זאת באפריקה המאבק היה קצר יחסית, מדינות אירופה הקולוניאליסטיות ישחררו את העמים, אבל תהליך הגיבוש הלאומי היה ארוך, מכיוון שהעמים לא היו בשלים לעצמאות, סכסוכים בין קבוצות ושבטים על השליטה, הגבולות שנקבעו בהסכמים בין המעצמות היו מלאכותיים, כך ששבטים ומיעוטים לאומיים מצאו את עצמם בכמה מדינות. עובדה זו ליבתה את הסכסוכים בין עמי אפריקה. התהליך עצמו היה הדרגתי מאוד, שכן עם השחרור מהקולוניאליזם החלו מאבקים פנימיים.
המאבק בקולוניאליזם החל לפני התעצמותה של “המלחמה הקרה” בין המעצמות ועובדה זו הובילה לכך שהעמים, בעיקר באפריקה בנו מוסדות ארגונים ומדינות בעלות אופי מערבי. משמעות נוספת היא שגם ארצות הברית וגם ברית המועצות תמכו בהקמת המדינות, כל אחת ממניעיה שלה. בסופו של תהליך מדינות אפריקה, שנקראות “מדינות העולם השלישי” בחרו שלא להזדהות עם המאבקים הבין מעצמתים והפכו לגוש בפני עצמו, גוש המדינות הבלתי מזדהות. בשנים 1945-1965 הצטרפו לאו”ם כ 55 מדינות מרביתן מאפריקה, והן הפכו לגוש מאסיבי בעל חשיבות בקבלת ההחלטות. עמדתן בהצבעות באו”ם הייתה פרי הבנות והסכמים ובדיקת האינטרסים שלהן על פני הצבעה בהתאם לעמדת המעצמות.
השחרור הלאומי של העמים לא תמיד הוביל לעצמאות ושיפור ברמת החיים או בקבלת זכויות. המדינות החדשות נקלעו לקשיים רבים בדרך למימוש הפוטנציאל בגלום בשיטחהן. הסיבות לקשיים נבעו מדפוסי השליטה של המעצמות הקולוניאליות, החל ממרכזיות הצבא כארגון המנהל את המדינה, דרך קושי בגיבוש זהויות לאומיות שונות לזהות לאומית משותפת, ניסיון להכתיב את צורת המשטר הדמוקרטי נתקל במסורות מנוגדות, נתק הולך וגובר בין שכבת השלטון לבין ההמונים. עם הצלחת המאבק הלאומי וקבלת עצמאות החלו הבעיות שטופלו על ידי השלטון הקולוניאלי “לצוף על פני השטח”, בעיות שהחריפו דווקא במשך הזמן.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם