הרשות השופטת

הרשות השופטת היא אחת משלוש הרשויות בישראל. במסגרת עיקרון הפרדת הרשויות עליה להישאר עצמאית ובלתי תלויה. מערכת המשפט היא מרכיב בסיסי של כל מדינה, משום שהיא מהווה כלי הקובע ומעצב את הנורמות וההתנהגות של החברה. המשפט מארגן את היחסים בין בני אדם ובין האזרח לרשויות השלטון. החוק שווה וכולם חייבים לציית לו כולל רשויות השלטון. תפקיד הרשות השופטת הוא להגן על שלטון החוק במדינה, לקבוע ולפרש את החוקים במסגרת פתרון סכסוכים המתגלעים מעת לעת. כל פתרון – פסיקה, הוא נדבך (תקדים) נוסף בקביעת הפרשנות החוקית הנורמטיבית במערכת היחסים בחברה.

מקורות המשפט בישראל
המשפט בישראל מתבסס על מגוון מקורות חוקיים, תרבותיים והיסטוריים.
עם הקמת המדינה המשיכה מועצת המדינה את תוקפם של המשפט העות'מני והמשפט המנדטורי, שהיו נהוגים לפני להקמת מדינה ישראל. בעבודת החקיקה של הכנסת חוקקו חוקים רבים המשקפים את השינויים שחלו בחברה הישראלית. חוקים אלה ביטלו חלק מהחקיקה העות'מנית והחקיקה המנדטורית.
מקורות המשפט בישראל הם: עד לחקיקת חוק יסודות המשפט (1980), התייחס המשפט הישראלי לחוקים העות'מנים ולחקיקה המנדטורית, מבלי לנקוט עמדה מחייבת. עם חקיקת החוק הוחלט, שבמקרה שיש לקונה משפטית (כאשר אין התייחסות מפורשת בחוק) בית המשפט יפנה קודם כל למקורות המשפט העברי ורק אם לא הגיע לפתרון, יפנה בית המשפט למקורות החוק האחרים.
ניתן לראות שמקורות המשפט הישראלי הם: החקיקה הראשית, זו הנחקקת בכנסת, והמסתמכת על שיטות המשפט שהיו לפני הקמת המדינה, חקיקה חדשה ברוח השינויים בחברה הישראלית, נוסף לכך יש חקיקה משנית והיא מתפתחת בעקבות תקנות של משרדי הממשלה במגוון נושאים, חוקי עזר עירוניים ופסקי הדין בבתי המשפט שחלקם, בעיקר אלו של בית הדין העליון, התקדים.