עמדת בריטניה וארצות הברית ביחס לבעיית העקורים

 מדיניות ממשלת בריטניה בנוגע לארץ ישראל, לאחר מלחמת העולם השנייה, נקבעה על סמך התייחסות לגורמים שונים, כמו: בעיית הפליטים היהודים באירופה, בעיית העקורים היהודים אחרי השואה, הסכסוך היהודי ערבי במזרח תיכון. מדיניות ארצות הברית בשאלות אלו נבעה בעיקר מסיבות הומניטריות. ניסיונות למצוא פתרונות לנושאים אלו משקפים  אינטרסים של בריטניה באירופה ובמזרח התיכון, והתפתחויות בינלאומיות, מערכת היחסים בין בריטניה לבין ארצות הברית. כל אלו הובילו לגיבוש מדיניות בריטניה בארץ ישראל.

העמדה המדינית של בריטניה בנוגע לשאלת העקורים (שארית הפליטה, ניצולי השואה) היא:

בעיית העקורים  היהודים, נוצרה באירופה, ולכן היא צריכה להיפתר באירופה ולא בארץ ישראל. בנוגע לשאלת ארץ ישראל עמדת בריטניה גובשה ב"ספרים הלבנים".
מדיניות זו מתעלמת לחלוטין משואת יהודי אירופה על ידי הנאצים, והיא המשך המדיניות הבריטית בארץ ישראל, כפי שהתגבשה במהלך שנות ה -20 וה -30 "בספרים הלבנים".
מפלגת הלייבור, יצרה רושם, בקרב היהודים שאם תזכה בשלטון היא תשקול לשנות את מדיניותה בשאלת ארץ ישראל. מדיניות ממשלתו של ראש הממשלה ארנסט בווין גרמה לאכזבה רבה, ועל רקע זה החלו גם הישוב העברי בארץ ישראל וגם התנועה הציונית להיאבק בשלטון הבריטי בארץ ישראל.

כדי להבין את הרקע למדיניות הבריטית בנוגע לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם ה -2 צריך להבין את מערכת היחסים בין בריטניה לבין ארצות הברית, ובעיקר את השינוי במעמדה של ברטניה, שנחלש, השינוי בדרך פעולתו של הישוב היהודי בארץ ישראל ובעולם.

ארצות הברית – אחרי מלחמת העולם ה –2 התחזק מעמדה כמעצמה עולמית במקביל לירידת מעמדה של בריטניה. במהלך המלחמה נאלצה בריטניה לפתח תלות בארצות הברית. תלות זו נובעת מהרצון לשתף פעולה ומאינטרסים זהים, מאבק הדמוקרטיה כנגד הטוטליטריות. תלות זו חייבה את בריטניה להתייחס למדיניותה של ארצות הברית בנושאים שונים, כמו: יהודים, שואה, עקורים, הישוב היהודי בארץ ישראל והקמת מדינה יהודית עצמאית. המיעוט היהודי בארצות הברית הוא מיעוט מודע מאוד מבחינה פוליטית, מבחינה כלכלית-חברתית הוא משתייך למעמד הביניים. המיעוט היהודי מאופיין בנקיטת עמדה ברורה בנושאים הקשורים ליהדות העולם ופועל במרץ לשכנע את הממשל לגבש מדיניות אוהדת.

הישוב היהודי והתנועה הציונית – מאז שנות ה –20 השתנה ההרכב הדמוגרפי בארץ ישראל, יהודים רבים עולים לארץ כדי לקדם את רעיון ה"בית הלאומי" היהודי בארץ ישראל. מספר היהודי גדל והיחס בינם לבין ערביי ארץ ישראל משתנה לטובת היהודים שינוי זה עורר את התנועה הלאומית הערבית, לפעול לשנות את המציאות הזו, אם בדרך של אלימות כלפי הישוב היהודי ואם בפעילות מדינית לשינוי המדיניות הכוללת של הבריטים במזרח התיכון. מאבקים אלו המשיכות את תהליך נסיגתה של בריטניה מהעמדה שתמכה בסיוע ל"הקמת הבית הלאומי היהודי".
לאחר מלחמת העולם ה –2 הישוב היהודי כמו יהדות העולם הבינו את גודל האסון הנורא שקרא לעם היהודי – השואה, והחלו לפעול בדרכים שונות, כדי לקדם את הקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל.

העמדה המדינית האמריקאית בנוגע לשאת ארץ ישראל ולשאלת העקורים היא:
הנשיא טרומן דחה את הניסיון לערב את ארצות הברית בנושא שאלת ארץ ישראל, אבל בנוגע לשאלת העקורים הנשיא הפעיל לחץ פוליטי כבד למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים – העקורים, במחנות.
הנוכחות הצבאית והתקשורתית של אמריקאים באירופה העלתה את בעיית העקורים לסדר היום הציבורי ויצר לחץ בדעת הקהל היהודית והאמריקאית בארצות למצוא פתרון ליהודים, שלא מצליחים לשקם את חייהם  לאחר המלחמה.

הבריטים והאמריקאים מנסים למצוא פתרונות לבעיית העקורים לשאלת ארץ ישראל.

בעיית העקורים, שארית ניצולי  השואה היהודיים, נפלה לידיו של נשיא ארצות הברית, טרומן. הוא החליט ולמצוא פתרונות לבעיית היהודים, פליטי השואה, ששוחררו ממחנות ההשמדה הנאצים ושהו במחנות הצבא האמריקנים בגרמניה.
ניגוד בין עמדות  בריטניה וארצות הברית בנושאים אלו, הוביל לחוסר הסכמה ומתח. שאלת ארץ ישראל ושאלת העקורים היו משולבות זו בזו.
האמריקאים ניסו לפתור את בעיית העקורים מבלי להתייחס לשאלת ארץ ישראל, ולכן הציעו ליישב את העקורים, מתוך מניעים הומניטריים בארץ ישראל. מנגד הבריטים, כמי שממונים על ארץ ישראל, במסגרת המנדט הבריטי, התנגדו שהפתרון של העקורים יהיה בארץ ישראל ויסכן את מעמדה של בריטניה במזרח התיכון. ניגוד אינטרסים זה הוביל להקמתן של ועדות שונות, שניסו לגשר בין העמדה הבריטית לעמדה האמריקאית.

הנשיא טרומן שלח  נציג איש, הרל הריסון כנציג אישי מטעמו, לבדוק את מצב העקורים ולהמליץ על דרכי פעולה. ההמלצות נכתבו בדו"ח הריסון, שהמליץ:

דו"ח הריסון, שהציע להעלות באופן מיידי 100 אלף יהודים לארץ ישראל. הנשיא נטה לקבל את ההצעה, למרות התנגדות משרד החוץ. תמיכתו נבעה מסיבות אנושיות, והן מסיבות פוליטיות ( לחץ דעת הקהל היהודית על ממשלו). דו"ח זה נתקל בהתנגדות של ממשלת בריטניה, שמדיניותה בנוגע לבעיית יהודי אירופה, קבעה שהפתרון ליהודי אירופה חייב להיות במדינות אירופה ולא בארץ ישראל. בעקבות חוסר ההסכמה הוחלט להקים ועדה נוספת, שתגיע למחנות ותמליץ על פתרונות מוסכמים.

הועדה האנגלו-אמריקנית, כללה  6 נציגים מכל מדינה.
מטרת הוועדה, לבדוק את מצב היהודים במחנות באירופה ולבדוק את האפשרויות לקלוט אותם בארץ ישראל. חברי הוועדה נתקלו בדרישה חד משמעית של הניצולים, לעבור רק לארץ ישראל. ועדה זו החליטה, שיש להעלות 100 אלף יהודים לארץ ישראל. להקים משטר נאמנות של האו"ם ובריטניה תקיים אותו. לבטל את חוק הקרקעות מ 1940 המונע מיהודים את הזכות לרכוש קרקעות.

החלטות אלו, לא היו מקובלות על בריטניה, שהתנתה את קבלתן בפירוק המחתרות בארץ. הישוב היהודי דחה זאת. חוסר ההסכמה בין הבריטים לבין נציגי היהודים הוביל להקמת  ועדה נוספת.

ועדת מוריסון-גריידי, מ 1946 הגיעה למסקנות הבאות: הארץ תחולק לארבעה חלקים ,חלק יהודי כ 17%, חלק ערבי כ 40% ושני חלקים תחת שלטון בריטי.
כל החלקים ינוהלו בצורה של פדרציה בראשות נציב בריטי.
הבריטים הסכימו, להעלות 100 אלף יהודים, אבל בהתאם למצב הכלכלי בארץ.
גם הנשיא טרומן וגם התנועה הציונית דחו את ההצעה. השלב הבא היה כינוס ועידת לונדון.

ועידת לונדון, בתחילת 1947 כונסה ועידה בלונדון אליה הוזמנו מנהיגים יהודים וערבים. ההצעות הבריטיות לא היו מקובלות הן על ידי היהודים והן על ידי הערבים.

כישלון וחוסר ההסכמה של הצדדים הוביל את ממשלתו של בווין להעביר את בעיית היהודים וארץ ישראל לאו"ם.