נאצר, כגורם להתלקחות המלחמה
נאצר, נשיא מצרים החריף את התבטאויותיו נגד ישראל וקרא להשמדתה, אמנם לקריאות האלו הייתה משמעות פנימית במצרים, אבל היא חיזקה את החששות והחרדה של ישראל מפני מלחמה. נאצר חיזק את דבריו בגיוס כללי והעברת כוחות צבאיים לעבר גבול ישראלי. המידע הרוסי בדבר גיוס צבא ישראלי, ערב יום העצמאות, התפרש לא נכון.
התגובה הישראלית מנגד הייתה גיוס צבא המילואים כהכנה לקראת הצבא המצרי
במקביל, החלה ישראל לגייס את כוחות המילואים. כישלון המגעים הוביל לפרוץ המלחמה. מה הייתה הכוונה של נשיא מצרים האם לתקוף את ישראל, או אולי להזהיר את ישראל מפני התקפה על סוריה או אולי הכוונה לחזק את המשטר המצרי בזירה הפנימית, אפשרות נוספת לעורר את דעת הקהל להתערב ובדרך זו לחזק את מעמדה של מצרים בזירה הבינלאומית. מכל מקום ההתרחשויות בשטח הובילו את ישראל ואת מדינות ערב להכנות לקראת מלחמה.
מעבר לגיוס הצבא המצרי, באמצע מאי נאצר סילק את כוחות האו"ם בסיני, שנועדו לפקח על הפסקת האש לאורך הגבול בין ישראל לבין מצרים.
פעילות נוספת, שהתפרשה כתוקפנית הייתה חסימת מצרי טיראן בפני כלי שייט ישראליים.
הפעולות המצריות האלו יצרו מציאות מלחמתית וודאית, לכל הצדדים היה ברור שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא עניין של זמן. תקופה זו ערב המלחמה נקראת " תקופת ההמתנה".
מעמדה של ישראלי בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית היה קשה, החברה הישראלית הייתה בתחושה של ערב חורבן, גיוס כוחות המילואים והמיתון הכלכלי יצרו תחושת חוסר אונים, הכנת העורף לקראת סכסוך אלים חיזקה את תחושות החרזה בישראל. מנגד גם מדינות העולם, אירופה וארצות הברית לא נזעקו למנוע את המלחמה, "המלחמה הקרה" למעשה שיתקה את המעצמות מכל פעולה. נוסף לזאת ההסכמים הצבאיים בין ירדן, סוריה עיראק ומצרים חיזקו את תמיכת העמים הערבים בנאצר כמנהיג העולם הערבי, כמנהיג שיציל את הכבוד הערבי בסכסוך עם ישראל.