מצוקת היהודים ודרכי התמודדותם

תנאי החיים בגטאות בפולין היו קשים מאוד. הצפיפות הייתה קשה ורבים בעיקר חולים, תינוקות וזקנים מתו מרעב, מקור, מבדידות ומיאוש. הצפיפות גרמה להתפרצויות של מגיפות ולתמותה מוגברת. הנאצים קיוו, שתנאי החיים הקשים יפתרו את ה"בעיה היהודית".

אכיפה ופיקוח על תנאים קשים אלה, היו עוד צעד בהתייחסות ליהודים לא כאל בני אדם  (דה-הומניזציה), אלא כתת-אדם. התייחסות שהחלה בתעמולה הנאצית, כפי שהשתקפה בעיתונות, כמו "דר-שטירמר", שהציג את היהודים כמפיצי מחלות, כעכברושים כמי שצריך לשלול מהם את תנאי הקיום המינימליים.

תנאים אלו גרמו ליהודים רבים לאבד את יצר הקיום, להתנתק ממסגרות חברתיות.
אבל למרות זאת יהודים רבים השתדלו למצוא דרכים להמשך הקיום, על אף התנאים האלו.

המאבק לחיים, בתקופת השואה המאבק לחיים של יהודים, לא דמה למאבק בתקופות קדומות יותר, שבהן  הייתה אפשרות להתנצר ולהציל את החיים.  הנאצים לא ראו ביהודים עם, אלא גזע שצריך להשמיד, לכן לא הייתה אפשרות להימלט מהגורל שהנאצים הועידו ליהודים.
היהודים וההנהגות היהודים השקיעו מאמצים רבים לקדש את החיים.
מי שניסח את רעיון "קידוש החיים" היה הרב יצחק ניסנבוים, שאמר: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא קידוש השם במוות… עתה דורש הצורר הנאצי את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו". החובה והגבורה הם בשמירה על צלם אנוש, בניגוד למאמץ הגרמנים.
גישה זו בולטת בפעילות היודנראטים שהשתדלו להתגבר ככל האפשר על הקשיים. על רקע זה ניתן להבין את הניסיונות של היודנראטים להקים מוסדות לסיוע: בתי חולים, שירותי רווחה, סעד במטרה לצמצם ככל האפשר את התמותה והמחלות. יהודים רבים הסבו את מקצועותיהם והחלו לעסוק במלאכת כפיים כדי לספק מקורות פרנסה נוספים לגטו.

התארגנות היהודים בגטאות הביאה לצמצום התמותה למרות התנאים הקשים שהלכו והחמירו. אך דווקא, כשהיהודים הרגישו שמצאו את האיזון כיצד להמשיך ולהתקיים למרות התנאים הקשים החלו ה"אקציות" – המשלוחים, של יהודים מהגטאות למחנות השמדה.
עם היוודע מטרות האקציות החלו יהודים, ארגונים, תנועות נוער להקים מחתרות ולמרוד בנאצים בכל מחיר. המאבק בגרמנים היה מאבק למען החיים כדי לשמור על צלם אנוש. הם ראו במוות תוך כדי מאבק דרך מכובדת לשמירה על כבוד האדם.