מלחמת העצמאות | מוקדי המלחמה

מוקדי הלחימה העיקריים ב 4 החודשים הראשונים 30/11/47-15/5/48.

בארבעת החודשים האלו התנהלה המלחמה הפנימית בין הישוב היהודי לבין ערביי ארץ-ישראל במספר מוקדים:

• הערים המעורבות.
• במרחב הכפרי.
• הדרכים.

הערים המעורבות – הקרב בערים אלו גרם לשיתוק בחיים האזרחיים, בעיות בטחון אישי, כתוצאה מפעילות מעשי איבה וניסיונות של הבריטים להשליט סדר כגון: צליפות, טרור, עוצר. במהלך המלחמה הפנימית היה יתרון לצד היהודי, שכן עד ה  14/5/48 שלטו הכוחות היהודיים על: טבריה, חיפה צפת ויפו ומרבית שטחה של ירושלים.

המרחב הכפרי – היתרון היהודי  במוקד זה היה ברור יותר, משום שהישובים היהודים, שהוקמו במקומות מבודדים מתוך נקודת מבט אסטרטגית (חלוקת הארץ תתייחס לישובים היהודים בקביעת גבולות המדינה היהודית) היו מאורגנים טוב יותר מהישובים הערבים. הישובים היהודים היו מאורגנים כבסיס צבאי שהמתיישבים היו מגויסים ל"הגנה". שילוב זה של מתיישבים חקלאים ולוחמים הוכיח את עצמו עובדה ששום ישוב יהודי לא נפל בתקופת המלחמה הפנימית. המאבק בא לידי ביטוי בפגיעה ברכוש ותוצרת חקלאים, מצור וניסיונות ניתוק מישובים אחרים כפריים ועירוניים וחסימת דרכי המעבר.

הדרכים – המאבק בדרכים היווה בעיה קשה לישוב היהודי, משום שהישובים הערביים היו פזורים על אם הדרך. פרישתם הגיאוגרפית סייעה להם לחסום את הדרכים ללא צורך בארגון צבאי מפותח. הנהגת הישוב היהודי פעלה לשמור על קשר עם הישובים המבודדים כדי לספק סיוע כלכלי וצבאי בהתאם לצורך. בעיה נוספת שהציבה קושי בפני הישוב היהודי, היא המדיניות הבריטית שפעלה לשלוט בדרכים לצורכי הפינוי ולעיתים קרובות פעלו בתקיפות כדי לשמור על הדרכים פנויות. השליטה הערבית בדרכים גרמה לקשיים ונזקים רבים לכוחות הלוחמים העבריים.

שיטות הלחימה של היהודים לא הוכיחו את עצמן. לאחר מאמץ להעביר בהצלחה שיירות לנקודות מבודדות כירושלים, חזרו הערבים וחסמו את הדרכים בחזרה.

רק לאחר פינוי חיפה על ידי הבריטים יכלו כוחות הישוב לפעול בתקיפות ולנצל את יתרונם ללא חשש מהתגובה הבריטית.