מדיניות הפינוי של הבריטים

החלטת הפינוי, בעקבות החלטת האו”ם (181) בכ”ט בנובמבר  1947, החליטה בריטניה להתפנות  מארץ ישראל. בריטניה שקיוותה, כפי הנראה, להמשיך את המנדט בארץ ישראל בשינוי המנדט, התאכזבה מההחלטה והחליטה להסתלק מארץ ישראל ולא לשתף פעולה עם “ועדת הביצוע” של האו”ם.

סיום המנדט – בריטניה החליטה בישיבת ממשלה לסיים את המנדט בארץ ישראל       ב 15/5/48 – ה’ באייר תש”ח. צוות מומחים בריטי הגיע למסקנה שניתן לבצע את החלטת הממשלה הבריטית מה 4/12/1947, תוך כחצי שנה.

ניטרליות – הבריטים הצהירו שיפעלו ללא סיוע לשום צד, לכן לא העבירו את השליטה על אתרי מפתח שונים לשום צד, לא העבירה את השלטון בצורה מסודרת, מנגד לא תפריע לביצוע תוכנית החלוקה של האו”ם.

תקיפות – בריטניה החליטה להמשיך ולמשול עד השלמת הפינוי, ותגיב בתקיפות לפעולות של הצדדים הלוחמים שיפריעו למהלך הפינוי.

ניתן להבין את המדיניות הבריטית כנובעת מהתסכול באו”ם. שכן בריטניה  חשבה שבעצם, העברת הסכסוך היהודי –ערבי בארץ ישראל לאו”ם ניתן יהיה להמשיך את המנדט, אבל בתנאים נוחים יותר מההתחייבויות של 1922. תסכול זה הוביל את הבריטים להחליט, שלא לשתף פעולה עם נציגי האו”ם ועם ההנהגות הערבית והיהודית.

נוסף לזאת, ניתן לראות שבריטניה ביקשה להתפנות במהירות, בזהירות תוך כדי הגנה על כוחותיה וניסיון להמשיך ולשמור על האינטרסים במזה”ת. נראה שהבריטים הכן לא שיתפו פעולה עם הצדדים הלוחמים ובעקרון ניתן לומר שלא הייתה העדפה ברורה לצד זה או אחר. מאבק השליטה היה על אתרי מפתח בין היהודים לבין הערבים. ככלל ניתן לומר שהשליטה בכל מקום עברה לצד החזק במקום או לצד המאורגן במקום. ישנן דוגמאות לכאן ולכאן.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם