במוסף הכלכלי של דה מרקר התפרסם ראיון עם ד"ר דן שרון, שהיה בין יתר תפקידיו מנכ"ל משרד החינוך, ומדבריו ניתן להבין את הכישלון בתחום החינוך ואולי להשליך אותו על תחומים נוספים. הבעיה, כפי שמגדיר נכון המרואיין, ד"ר דן שרון היא: בישראל יש 2 מיליונים עניים.
ד"ר שרון התייחס בראיון לנקודות הבאות:
רשת ברנקו-וויס, שאותה הקים, הייתה אמורה לטפל ולהציע פתרונות לבעיה שרבים מבוגרי מערכת החינוך הציבורי, אינם עומדים בתקן ההצלחה שנקבע – בחינות הבגרות. נכון רק כמחצית מהתלמידים מצליחים לעמוד בתקן הזה.
דרך הצגת הדברים אינה נכונה ומעוותת את המציאות. לתוך כלל אוכלוסיית התלמידים מכניסים קבוצות גדולות שאינן מעוניינות ואינן מכוונות להצלחה בבגרות.
האוכלוסייה החרדית, על אף השינוי האיטי שהיא עוברת, עדיין אינה מכוונת לעמוד בתקן הבגרות.
אוכלוסיית המיעוט הערבי, במציאות הנוכחית אינה מסוגלת לעמוד בתקן כחברה, לכן אנו רואים איים של הצלחה בדרך כלל בקרב האוכלוסייה הנוצרית או הדרוזית, ( שתי קבוצות אלו מבינות את מצבן ופועלות בהתאם למעמדן כמיעוט. מיעוט בדרך כלל מונע ממוטיבציה גדולה להצליח ולהשתלב ), אבל עדיין לא משקפת את החברה הערבית בכללותה.
התפיסה שד"ר שרון הציג, לפיה :
סטף ורטהיימר הוא איש רב מעלות, ועם זאת תפיסתו את מערכת החינוך הציבורית שגוייה, לפחות בחלקה. תפיסתו של ורטהיימר היא שמטרת מערכת החינוך הציבורי, צריכה להיות אספקת פועלים וחיילים. התפיסה הזו שלטה במערכות החינוך באירופה במהלך המאה ה 19, וגם בזמנה לא הייתה נכונה. את התפיסה ההיא, ניתן לבחון היום בדיעבד. בעקבות אותה תפיסה האזרח באירופה, שהוא יציר מערכת החינוך שהייתה נהוגה, נסחף לתוך מערבולת של מושגים, תפיסות אידאולוגיות שהובילו לאסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, שתי מלחמות העולם.
האזרח ההוא, שמערכת החינוך הכשירה להיות פועל או לוחם, השתלב היטב בכאוס שאחז את אירופה. מעטים קראו לחשיבה מחודשת, מעטים הביעו את התנגדותם לתהליכים ההרסניים. למעטים היו כלים לבחון את המציאות בעין ביקורתית ולהרתיע מפני הסכנה.
ורטהיימר משקף את הגישה של צמצום מקצועות מדעי הרוח והחברה וחיזוק בעלי המקצוע ובעלי מלאכה. ורטהיימר הוא איש של חזון וכריזמה שופעת והצליח לגייס את הממסד לספק לו תלמידים – נערים כדי להכשיר אותם כבעלי מלאכה במקצועות הנדרשים בהתאם להשקפת עולמו.
בחזרה לד"ר שרון, התובנה שנגלתה לו במהלך מלחמת יום הכיפורים הובילה אותו להקים פרוייקט מצוינות, שנועד למצוא פתרונות למציאות שאותה חווה – תלפיות.
ד"ר שרון הוא מומחה למצוינות. פעולותיו המוצלחות בתחום החינוך למצוינות מבטאות נכונה את מומחיותו. מנגד הוא אינו מומחה לקבוצות רבות, החלשות והמוחלשות, בישראל או בכלל. ד"ר שרון אינו יכול להצביע על הצלחה בנושא הכאוב, של כמחצית מבוגרי מערכת החינוך שאינם מצליחים לקבל תעודת בגרות בישראל.
הפרויקט ברמלה, עליו הוא מספר בראיון, והכניסה אליו משקפים התנשאות של מי שמגיע מבחוץ ויש לו פתרונות קסם. כך בדבריו לראש העיר ברמלה:
בסופו שלדבר, כצפוי, הפרויקט נכשל כפי שד"ר שרון מודה בעצמו:
ד"ר שרון, כפי שנאמר, הוא מומחה למצוינות ומהר מאוד הפרויקט שלו, לפתרון לאוכלוסיית הנושרים, הפך לפרויקט לטיפוח החשיבה והמצוינות.
הכשל המרכזי של ד"ר שרון ושל מדינת ישראל בתחום החינוך טמון בראייה קצרת טווח וקצרת דרך ללא מוטיבציה להיכנס לתהליך מסודר והוליסטי.
יצירת אמנים בתחום המקצוע, זה יפה, אבל…
העלאת יכולת ההשתכרות מ 20 ש"ח ל 50 ש"ח לשעה זה יפה, אבל…
הקמת מסגרות לנושרים, זה יפה, אבל..
לדאוג לצרכים הבסיסים, כמו מזון, זה יפה, אבל…
הבעיה אובחנה על ידי ד"ר שרון: 2 מיליון עניים בישראל. זו הבעיה .
מדינת ישראל לא הצליחה להעלות את 2 המיליונים מעל קו העוני, יתרה מזאת, רבים ממשיכים להתדרדר מתחתיו. מתחת לקו העוני ישנם רבים שלמדו, ישנם רבים שעובדים, בקרב 2 המיליונים העניים בישראל יש את כל רבדי החברה בישראל, יש רבים שלמדו, יש רבים העובדים במשרה מלאה ועדיין אינם מצליחים לחלץ את עצמם מהעוני. חלק גדול מהם הם דור שני ושלישי לעוני.
המדינה עדיין אוחזת בתפיסות שאבד עליהן הקלח, שגם בזמנן לא היו נכונות.
כדי להתמודד טוב יותר, המדינה צריכה לשנות כיוון לגמרי ב 180 מעלות, לחזור לצרכים הבסיסיים.
המדינה צריכה לקבוע את שכר המינימום בישראל ל 10 אלפים ש"ח בחודש, לצמצם את ההטבות לכל המקורבים, לצמצם את תשלומי העברה.
כדי להתמודד טוב יותר, המדינה צריכה להגדיל את תקציב החינוך, זה המגיע לאוכלוסיות החלשות, לצמצם תכניות גרנדיוזיות למחשוב, לתקשוב ולכל מיני מושגים שאינם רלבנטיים כלל לאוכלוסיות שאותן שואפים לשלב בחברה מודרנית ודמוקרטית. יותר, המדינה צריכה לצמצם את מספר התלמידים, בכיתות האלו ל 18-20 תלמידים, להוסיף שעות לימוד. חשוב יותר המדינה צריכה לקבוע מהם הערכים, מהו הידע, מהם הכישורים שבוגר מערכת החינוך בישראל צריך כדי להיות אזרח בישראל.
כדי להתמודד טוב יותר, המדינה צריכה לקחת אחריות לקבוע שהרווחה הכלכלית של המדינה ושל העסקים בישראל תגיע גם ל 2 המיליונים האלו, על ידי חלוקת רווחים. ישראל היא אחת מכ 20 המדינות העשירות בעולם, היא יכולה להיות יותר נדיבה, לפעול לצמצום אי השוויון. למשל רווחי החברות בישראל חייבים להתחלק גם עם העובדים האלו מבין 2 המיליונים, לקבוע ש 10-20% מהריווחים של חברות יחולקו גם לעובדים, לא הוגן ולא צודק שבעלי המניות יגרפו לכיסם מאות מיליונים מבלי לשתף את העובדים שבלעדיהם, בעלי המניות, לא היו מגיעים לאן שהגיעו.
דוגמה אחת, רמי לוי גרף לכיסו 160 מיליון ש"ח ב 4 השנים האחרונות כריווח. האין זו דרישה צודקת שיחלק 15-20 מיליון ש"ח לעובדיו, אלו המשתכרים בסביבות שכר המינימום.
כדי להתמודד טוב יותר, המדינה צריכה לראות את כל אזרחיה כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. את הכשל בחינוך, כמו כשלים בתחומים נוספים ניתן לאפיין כניסיונות לקצר דרכים, כחוסר סבלנות לתהליך, כציפייה לגואל שימציא תרופת פלא. הלימודים העיונים הם הערובה ליצירת חברה ישראלית מאוחדת צודקת, הוגנת ושוויונית יותר. פיתוח בעלי מלאכה ואמנים מקצועיים ניתן וצריך לעשות, לאחר מכן במהלך החיים. אם לא יתוקן הכשל בחינוך הוא – הכשל, יתפתח גם לתחומים נוספים, מדינת ישראל לא יכולה להרשות זאת לעצמה.