זיכרון השואה

מאפייני עיצוב השואה במדינת ישראל בשנות ה –  50

השפעת משפט אייכמן, מלחמות ישראל ופיגועי הטרור בשנות ה -60 וה -70 על התמורות בפירוש המושג “גבורה בשואה”, ביחס לניצולים ובהתייחסות לזיכרונות הפרטיים.

שנות ה – 50

מדינת ישראל בשנות ה -50, העדיפה לא להתייחס לזיכרון השואה, ובמקום זאת העדיפה להתייחס להקמת מדינה היהודית כאל אגדה המתגשמת. מתוך התייחסות זו התעצבה התפיסה לגבי זיכרון השואה, שהייתה כללית ,קולקטיבית – ממלכתית. החברה הישראלית הזדהתה עם דמות ה”צבר” , הישראלי החדש המקים מדינה והופך לחלק ממשפחת העמים. שורדי השואה ייצגו בעיניהם את היהודי הגלותי, את היהודי הקורבן.

ניצולי השואה – השורדים, הפנימו את המסר הנובע מההתייחסות הזו, והסתירו את מוראות השואה מהחברה הישראלית, ואף מבני משפחותיהם. גם הניצולים עצמם עסקו בשיקום עצמם ופעלו להתחבר לחברה הישראלית.
הם, השורדים פעלו באופן אישי ופרטי לזכור את השואה באופן פרטי, הם הקימו מצבות, מוזיאונים אנדרטאות, בתי כנסת מבני זיכרון להנצחת יקיריהם והקהילות שנכחדו, הם קיימו שיחות בינם לבין עצמם והנציחו את זיכרון השואה בסיפורים אישיים.

ניתן לראות, שבשנות ה -50, החברה הישראלית, ככלל, העדיפה לא להתייחס לזיכרון השואה, וניצולי השואה בחרו לזכור את השואה באופן פרטי ואישי. היה נתק בין שורדי השואה לחברה הישראלית בכל הנוגע לזיכרון השואה.

במהלך שנות ה – 50 החל תהליך של שינוי, שבו היחס לקורבנות השואה הופך להיות אישי יותר, יחס הרואה בהם גיבורים ולא קורבנות. משמעותו הישראלית של המושג גיבור בתקופה זו, התבטאה בדמות “הצבר”. השינוי בא לידי ביטוי בהתייחסות למרד גטו וורשה, כמעשה הרואי, יהודים הלוקחים את גורלם ונאבקים בצורר הנאצי, למרות חוסר הסיכויים. בנוסף נקבע יום זיכרון לשואה.

בשנות ה – 50 הגישה הייתה ” ממלכתית” בהתאם לתפיסתו של דויד בן גוריון.

התפיסה הזו התייחסה לעקרונות הבאים:

  • בית לאומי – מדינת ישראל היא הבית הלאומי של כל העם היהודי. כל היהודים צריכים להזדהות עם המדינה ולעלות להתיישב בה.
  • שלילת הגולה – מדינת ישראל היא ביטוי לצמיחת העם היהודי.
  • משפחת העמים – מטרתה של מדינת ישראל היא השתלבות במשפחת העמים, להיות מדינה “נורמלית” לא להצטייר כקורבן, לא להדגיש את האנטישמיות. האנטישמיות היא ביטוי לקיום “הלא טבעי”, של עם שאינו חי במדינה משלו. הפתרון לאנטישמיות הוא יציאה מהגלות ועלייה למדינת ישראל.

המשמעות: אם התפיסה הייתה להבליט את מדינת ישראל כאגדה, אז אי אפשר להתייחס לשואה באופן כללי, ולכן ההתייחסות צריכה להיות פרטית.

דוגמאות וביטויים לזיכרון הפרטי:

הקמת מוזיאונים של קהילות באופן פרטי

הקמת לוחות זיכרון

הקמת מצבות

ימי זיכרון

יחס החברה הישראלית לשורדי השואה בשנות ה – 50 היה יחס מאשים:
” למה לא מרדתם”,
” הלכו כצאן לטבח”.
לנוכח התפיסה הזו, הניצולים הרגישו מתגוננים, והסתגרו במקרים והסיפורים האישיים. הם קיימו את הזיכרון בינם לבין עצמם, גם ממשפחותיהם החדשות , הם הסתירו את כאבם. הם הרגישו שהחברה הישראלית אינה מוכנה או אינה מסוגלת להחשף למוראות השואה

מוזיאונים פרטים, כמו מוזיאון לוחמי הגטאות.

הקמת והקדשת בתי כנסת לקהילות

דוגמאות וביטויים לתפיסת הזיכרון הכללי

הקמת יד ושם

חוק יום הזיכרון לשואה

משפט אייכמן

משפט קסטנר

הסכם השילומים עם גרמניה

המעבר לגישה מנוגדת לגישת ה”ממלכתיות”

כתוצאה מאירועים שונים, כמו:

משפט אייכמן – בו נחשפה החברה הישראלית לראשונה ובאופן בלתי אמצעי עם מוראות השואה, העדויות המצמררות, הסיפורים האישיים שנחשפו זעזעו את החברה הישראלית. המשפט היה מתוקשר הוא שודר באמצעי התקשורת רבבות ישראלים רותקו למשפט, שבו הואשם אדולף אייכמן באחריות לביצוע רצח העם היהודי, במסגרת “הפתרון הסופי” שהנאצים ייעדו לעם היהודי.

מלחמות ישראל ופיגועי טרור בשנות ה-60 וה- 70 – לנוכח האירועים האלו נחשף הציבור הישראלי לתחושת חוסר הישע וחוסר היכולת לשלוט במצב. תחושה שהזכירה להם את תחושת היהודים בשואה. ההזדהות הזו יצרה הבנה טובה יותר למציאות ששררה בימי השואה. ההבנה הזו באה לידי ביטוי ברצון הכללי לדעת ולהכיר יותר את מה שקרה שם, בשואה.

רגשות אשם – ההתעוררות הישראלית הובילה לתחושת אשם לנוכח היחס לשורדים. תחושה זו הובילה לחקר ולניסיון להבין מה “באמת” קרה שם. ישראלים רבים בני הדור השני ואחרים החלו להתעניין באירועי השואה, ומנגד גם השורדים עצמם החלו “להיפתח” הם הרגישו צורך לספר ושמקשיבים להם.

סיפורי גבורה – בעקבות אירועים האלו, היחס הישראלי לניצולי השואה משתנה, מעכשיו הניצולים כבר אינם קורבנות פאסיביים, שלא מרדו או לא פעלו להציל את עצמם, אלא הם גיבורים שמתו על הגבורה ועל המאבק בנאצים. למעשה כולם היו גיבורים, גם מי שנשארו בגטאות עד הסוף, גם הנשים ששמרו על ילדיהם כנגד כל הסיכויים. הסיפורים האישיים חילחלו לרבדיה השונים של החברה הישראלית, וזו שינתה את היחס לניצולים, כפי שבא לידי ביטוי בשינוי ביחס למושג “גבורה בשואה”.

אירועים אלו שינו את היחס של החברה הישראלית מיחס “מאשים” ומזלזל במהלך שנות ה -50 ליחס מעריך, מכבד ומבין במהלך שנות ה – 60 וה – 70.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם