התיישבות בארץ ישראל עד 1914

מפת ההתיישבות בארץ ישראל עד 1914

העולים שהגיעו בתקופה זו התיישבו במקומות שונים בהתאם למקומות בהם נרכשו קרקעות. במטולה בצפון, מסביב לחולה, בראש פינה לאורך מישור החוף מחיפה עד לחדרה ובאזור המרכז ודרומה: פתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, באר טוביה.

ההרכב ותפיסת החיים החברתית של אנשי העלייה הראשונה הכתיבו צורת פרטית, אבל הקשיים אילצו אותם לשתף פעולה ברמות שונות. העולים שהתנתקו ממסגרת החיים שלהם ראו במסגרת הקהילה היהודית מודל טוב שכדאי לאמץ אותו תוך כדי שינויים.

אנשי העלייה הראשונה הקימו מספר מושבות ברחבי ארץ ישראל .

המושבה, צורת התיישבות שהוקמה בימי העלייה הראשונה

צורת ההתיישבות הבסיסית הייתה המושבה. צורת ישוב זו כללה הקמת משק פרטי על אדמות שנרכשו במרוכז. המושבה התפרנסה מחקלאות, בהתאם לתפיסה שעבודת האדמה תחזק את הקשר בין האיכר לאדמתו. המושבות נחלקו למטעים ולפלחה. במושבות יהודה הענף המרכזי היה מטעים- גפנים, זיתים, שקדים והדרים, ובמושבות הגליל הענף המרכזי היה פלחה. המושבות עברו מגידולי מטעים, לאחר שנכשלו בחלקם בעיקר מחוסר ידע והכשרה חקלאית למושבות פלחה.

לכל   היה תקנון משלה שהגדיר מי רשאי להתיישב במושבה ובאלו תנאים.

המושבה התבססה על משק פרטי של איכרים, על אדמת המושבה שנרכשה על ידם. משק ובמערכת שיווק פרטיים הנושאים רווח פרטי. עבודה חקלאית עברית ללא תלות בפועלים  ערבים.

ביצוע מומחז ומעניין המספר את הבלדה על יואל משה סלומון

דוגמא למושבות הראשונות: ראשון לציון, ראש פינה, זיכרון יעקוב, פתח תקווה.

ראש פינה, ב 1881 בעיירה רומנית הוקמה אגודה לישוב א”י ששלחה נציג מטעמה כדי לרכוש קרקע בראש פינה (אום ג’וני). במקום התיישבו 120 איש.

זכרון יעקב, ועידה שהתכנסה ברומניה ב 1882 כללה נציגים של כמה עשרות אגודות “חובבי ציון” שהחליטה לשלוח 100 משפחות לארץ ישראל, בדרכם פורסמה הוראה טורקית האוסרת את כניסת היהודים לארץ, לאחר עיכובים שונים הגיעה הקבוצה לנמל חיפה. הנשים נשארו בחיפה ואילו הגברים החלו את עבודת ההכשרה של היישוב. המתיישבים לא הצליחו לגדל יבולים מוצלחים. הגברים חזרו לחיפה חלקם חלו במחלות, מצבם הכלכלי התדרדר מאוד.

גדרה, המקום יושב על ידי חברי אגודת ביל”ו. האדמות (3000 דונם) נרכשו על ידי קרן מונטיפיורי”. 9 מאנשי ביל”ו התיישבו במקום ב 1884, הם הכשירו שטח של 35 דונם בלבד והתקיימו מכספי תמיכה מ”חובבי ציון”.

מ-1881-1914 הוקמו 3 צורות התיישבות, 23 מושבות ב-4 גושי התיישבות: ביהודה, בגליל עליון, בגליל התחתון ובשומרון.

הקבוצה הגדולה, הוקמה בימי העלייה השנייה.

הקבוצה הייתה צורת התיישבות שהתבססה על עקרון של שיתופיות כלכלית וחברתית. מסגרת חברתית שוויונית, הפתוחה לכל מי שמעוניין להצטרף.

ישוב שיתופי על בסיס של קבע, על קרקע לאומית. אין רכוש פרטי.

כל חברי הקבוצה היו שותפים שווים בבעלות על האדמה, כל חברי הקבוצה היו שותפים בהכנסות, בהוצאות ובקבלת החלטות. כל אחד מהחברים עובד לפי יכולתו ומקבל על פי צרכיו, חלוקה שווה של הכנסות.

דגניה, אם הקבוצות, נוסדה ב-1909 בעמק הירדן בסיוע המשרד הארצישראלי בראשות הדוקטור ארתור רופין.

העיר, ההתפתחות העירונית החשובה ביותר הייתה יסוד תל – אביב.

הרקע לצמיחת תל אביב קשור בהתפתחותה של יפו. לאחר ירושלים, יפו הייתה העיר השנייה בגודלה, בגלל פריחתה כעיר נמל בינלאומית וצומת מסחרי לכל תושבי ארץ ישראל. מצב  היהודים ביפו לא היה נוח. היחסים עם הערבים הורעו. הצפיפות שבה היו נתונים, העיקה עליהם. מכאן נולד הרעיון למצוא מקום לישוב עירוני חדש בסגנון אירופי ליד יפו.

באפריל 1909 החלה בנייתם של 60 הבתים הראשונים בשכונה החדשה שנקראה “אחוזת בית”. במאי 1910 קבלה אחוזת בית את השם “תל אביב” .

העיר צמחה במהירות בעיקר בין שתי מלחמות העולם.

להרחבה על הויכוח סביב הבלדה על יואל סלומון ועל ראשוני פתח תקווה אפשר להיכנס לכאן

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*