המהר”ל מפראג

ר יהודה ליווא

. המהר”ל מפראג

המהר”ל מפראג ( מ ורנו ה רב  ר בי  ל יווא ),רבי יהודה ליוויא בן בצלאל,  הדמות היהודית החשובה ביותר בפראג במהלך המאה ה -16. נולד בעיר פוזנא שבפולין להורים שהיגרו מהעיר וו‏‏רְמְס שבגרמניה. הגיע לראשונה לפראג.

עם נישואיו, עזב ושימש רב בקהילות שונות בשנות ה -80 של המאה ה -16 חזר לפראג ולימד בבית מדרש שנתמך על ידי מרדכי מייזל. בתקופה זו ייסד חבורה שעסקה בלימוד המשנה בצוותא. במהלך חייו לא הצליח להתמנות לתפקיד רב הקהילה בפראג, משום שהיו לו מתנגדים רבים, אבל בגיל מבוגר התמנה לרב הראשי של פראג. אישיותו המיוחדת וחוכמתו עוררה את סקרנותו של הקיסר רודולף ה -2, שנפגש איתו פעמיים. המהר”ל חיבר ספרים רבים העוסקים בהגות ובחשיבה היהודית, שהשפיעו על תנועות וזרמים ביהדות. ספריו עוסקים בשאלת גלות ישראל ובדרך לגאולה, בהתייחסות לסיפורי המקרא, חוכמת ההנהגה , על משמעותם של הניסים, על חוכמתם ופועלם של חז”ל ועל פרשנות התורה.

הגותו של המהר”ל,

למהר”ל היה ידע נרחב בפילוסופיה ובמדעים, והוא ניצל אותו כדי לתרגם את חוכמת הקבלה לקהל הרחב. תפיסתו משלבת בין הפילוסופיה של ימי הביניים לבין חוכמת הקבלה שהחלה לפרוח. תפיסתו משלבת בין שכלתנות (ידע) לבין מיסטיקה(דברים נסתרים).

יש הרואים בתפיסתו תורה לאומית ממלכתית,  תורה המתייחסת להיבט הציבורי של , מעין הכנה לתודעה לאומית יהודית. (תפיסתו מתייחסת לתהליכי ההשתלבות הכלכלית והתרבותית של יהודי פראג, בוהמיה והסביבה, ולדחייה הנוצרית על ידי הבדלה ופירוד.)

המהר”ל הגדיר את השונות בין היהודים לבין הסביבה כמטרה עליונה שנועדה לשמֶר את מצב היהודים עד לזמן הגאולה מרצון ולאו דווקא מלחצי הסביבה. עם ישראל צריך לשמור על זהותו ועליו להיות “נִבדל” מהגויים. מצב זה נקבע עם בריאת האדם, כדי להדגיש את תנאי הקיום הבלתי טבעיים של היהודים בגולה.  לעולם יש סדר ותוכנית אלוהית, ושום דבר אינו קורה במקרה לפי המהר”ל, אסור לו לעם ישראל לנקוט שום פעולה כדי לשנות את מצב הגלות, משום שניסיונות להשתלב בגויים או לעלות לארץ ישראל יגרמו לאובדן העם היהודי. עצם היותו של העם היהודי עם נרדף מצביע על היסודות האלוהיים שבו.

עם ישראל אינו טבעי לעולם הזה– העם היהודי נמצא במצב לא טבעי לשאר העמים, משום שהוא מפוזר בין העמים וזהו מצב לא טבעי לשום עם ואומה.

תפיסת המהר”ל בענייני לימוד ושכלתנות–  הוא ביקר בחריפות את השיטות שהיו נהוגות בתקופתו. התנגד מאוד לשיטת הפִילפול ( שיטת לימוד המתבססת על ויכוח והבנת דברים מאוד במדויק, על ידי יצירת בעיות וניסיון למצוא להן פתרון מסובך), שאינה מקדמת לטענתו את הבנת האמת התלמודית. לדעתו החינוך מחייב הדרגתיות, קודם כל הכרת עולם המקרא, התורה והמשנה ורק לאחר מכן ניסיון להבין וללמוד את התלמוד.(ילד בן 9 לא צריך ללמוד דיני גירושין,לדוגמה.)

פסיקות ההלכה צריכות לנבוע מהבנה, מחשבה ודו-שיח ולא כקביעה סופית. התנגד לתפיסה שרווחה בתקופתו עם חיבור “השולחן הערוך”.

המהר”ל  התנגד לניסיון לשלֵב בין ספרות חז”ל לבין הספרות בת תקופתו. טענתו היא שחוכמת חז”ל היא מעל השכל האנושי ואסור לשלֵב, לערֵב, להשוות או לעמֵת אותה עם ספרות חיצונית. המהר”ל לא התנגד ללימודים כללים ומדעיים כמו: היסטוריה, פילוסופיה ומדעים אחרים, אלא דרש לשמור על הפרדה מוחלטת בין קודש לחול.

שמירת הייחוד היהודי- לא להתעלם מהתרבות הכללית אך לא לערבב אותה עם התרבות היהודית.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*