מדינת ישראל – גישות שונות למדינה יהודית

עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל התקיים ויכוח בנוגע לאופייה היהודי של המדינה. ויכוח זה עדיין לא הסתיים, שכן כל קבוצה שואפת ליצור מדינה המתבססת על ערכים ועקרונות שונים. הויכוח על אופייה היהודי של מדינת ישראל בא לידי ביטוי בגישות שונות . כל הגישות הבאות לידי ביטוי נמצאות על רצף אחד, כאשר מצד אחד ניתן לראות את מדינת התורה, שאינה מוכנה להתפשר על ערכי הדת ודורשת שהחוקים הדתיים הם יקבעו את מהלך החיים הציבוריים בישראל, מצד שני ישנה גישת "כלל אזרחיה" הקוראת לשוויון מוחלט בין כל האזרחים ולמעשה ביטול האופי היהודי של המדינה.

בין שתי גישות אלו, ישנן גישות שונות המנסות ליצור דיאלוג עם הגישות האחרות כדי לאפשר קיום משותף של כל הזרמים בחברה היהודית והישראלית.

גישות אלו הן:

מדינת התורה: גישה המתנגדת למדינה יהודית ציונית, משום שהיא בחזקת "דחיקת הגאולה", אבל משלימה עם קיום מדינת ישראל במובן המנהלי – כלומר מקבלים את חוקי המדינה שאינם סותרים את ההלכה, משתתפים בבחירות, ואף משמשים בתפקידים שונים ברשויות השלטון במטרה לקדם את האינטרסים שלהם ולקדם חקיקה דתית.  המדינה חייבת להתנהל לפי חוקי הדת, מנהיגי המדינה הם הרבנים. מבחינה פוליטית תומכי גישה זו מאוגדים במפלגות כגון: ש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה או יהדות התורה (שהיא איחוד של דגל התורה עם אגודת ישראל). בגישה זו תומך רוב הציבור החרדי. הביטויים המאפיינים את הגישה הזו הם המוסדות הבאים: הרבנות הראשית, מועצות דתיות, החוקים : חוק החמץ, חוק הרבנות הראשית, חוק החזיר, חוק השבת וכו.

מדינה דתית – לאומית: דמות המדינה הרצויה היא מדינה דתית היונקת מתוך ההלכה היהודית, כלומר מדינת הלכה. ואולם ברור להם כי זו שאיפה אידאלית שאינה מעשית, משום החשש ליציבותה וקיומה של המדינה היהודית ציונית, ועל כן על המדינה להיות מדינה יהודית שיהיה בה מקום מרכזי להלכה בחיים הציבוריים. למשל: לא תופעל תחבורה ציבורית בשבת, לא ייפתחו בתי עסק בשבת, כשרות תישמר במוסדות ציבור ובצבא. נישואין וגירושין יתקיימו על פי ההלכה; החקיקה במדינה תתבסס, עד כמה שאפשר, על המשפט העברי (הכוונה למקורות היהודיים ההלכתיים: המקרא, המשנה והתלמוד, וכן פסיקות של רבנים ופוסקים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו ובנושאים הקשורים להסדרים החברתיים. הביטויים המאפיינים גישה זו הם, המוסדות: רבנות ראשית, כנסת. החוקים: חוק השבות, חוק הרבנות הראשית. הסכם "סטטוס – קוו"

 מדינת היהודים : גישה זו רואה את מדינת ישראל כמדינה שבה חיים בעיקר יהודים, מדינה בעלת רוב יהודי. הדוגלים בגישה זו גורסים כי הדרך להבטיח רוב יהודי במדינה היא באמצעות חוק השבות. זוהי מדינה ציונית המגשימה את חזון "מדינת היהודים" של הרצל: מדינה חילונית שאין לה זיקה לדת היהודית (אבל תהיה בה זיקה לתרבות היהודית), מדינה דמוקרטית שתתקיים בה הלכה למעשה הפרדה בין דת למדינה.

מדינת לאום יהודית תרבותית: מרבית הציבור – חלק ניכר מאלו המגדירים עצמם כמסורתיים, ורבים מאלו המגדירים עצמם כחילונים ואחדים המגדירים עצמם כדתיים- תומכים בכך שמדינת ישראל תהיה מדינת לאום יהודית-תרבותית: מדינה חילונית ציונית שבה כל אחד יבחר ויקבע את אורח חייו הפרטי; ואולם בחיים הציבוריים הממלכתיים וברשות הרבים יהיה קשר למסורת, לתרבות ולמורשת היהודית. אמנם אין אחדות דעות באשר לשאלה ומה בדיוק יילקח מתוך המסורת היהודית, אך ברור שתהיה יניקה מתוך מקורות יהודיים דתיים כמו: התנ"ך, וגם מתוך מקורות שאינם בהכרח דתיים, כמו יצירות של סופרים ומשוררים יהודים. השפעת המורשת היהודית תהיה על סמלי המדינה ועל מערכת החינוך: לדוגמא: בכל בתי הספר – ממלכתיים והממלכתיים דתיים – ילמדו היסטוריה של עם ישראל, ספרות עברית, תרבות יהודית ומסורת היהודית. יהודים החיים במדינה יהיו יהודים חילונים ודתיים, ואולם חוקי המדינה לא יהיו חוקים דתיים. ביטויים המאפיינים גישה זו הם המוסדות: משרד הקליטה, כנסת, חוקים: חוק חינוך חובה, חוק רשות השידור, חוק השבות, חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם וכו.

מדינת העם היהודי : בהכרזת העצמאות נאמר שהצהרת בלפור וטופס המנדט הכירו בזכות העם היהודי למדינה משלו. כמו כן נאמר בהכרזה: "חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תיפתח את שערי המולדת לכל יהודי […] מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות […] אנו קוראים לעם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב". המדינה יכולה להיות מדינה חילונית בעלת זיקה כזו או אחרת למסורת היהודית, והיא יכולה גם להיות בעלת צביון דתי. מרבית הציבור בישראל – יהודים חילונים, מסורתיים, דתיים וגם חרדים – תומכים בקיום הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות.

מדינת ישראל – מדינת כלל אזרחיה: אנשים הדוגלים בגישה זו רוצים שהמדינה תהיה שייכת לכל אזרחיה: יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים ועוד.

מדינת ישראל הוקמה, על פי הכרזת העצמאות, כמדינה יהודית. לפי גישת מדינת כלל אזרחיה, המדינה לא תהיה מדינה יהודית אלא מדינה השייכת לאזרחים המתגוררים בה בלבד, וישמר בה הייצוג והשוויון לכל הקבוצות החיות במדינה.