הגישות הנוהגות במשפט הישראלי

מאז הקמתה של מדינת ישראל  נוהגות שתי גישות במשפט הישראלי הפורמליסטית, זו המתייחסת למקרים הבאים לבית המשפט דרך התאמתם לחוקים הקיימים, והאקטיביסטית, זו המתייחסת למקרים המגיעים לבית המשפט בדרך של הבנה, פרשנות והתאמת כוונת המחוקק לדרך הפתרון. שתי גישות אלו מושפעות במידה רבה מהעומד בראש המערכת המשפטית, הלוא הוא נשיא בית המשפט העליון. בתקופת נשיאותו של השופט אהרון ברק, הגישה האקטיביסטית, שהייתה גישתו, הכתיבה במידה מסויימת את גישת המשפט, בעיקר בבית הדין הגבוה לצדק. למרות זאת, שמורה לשופט עצמאותו לקבוע ולפסוק בהתאם להבנתו ולשיקול דעתו.

הגישה הפורמליסטית,
שופטים הסבורים שיש לאכוף את החוקים ככתבם ולשונם, והם נמנעים לפרש את כוונת המחוקק. כאשר אין התייחסות מפורשת בחוק הם נוטים להחזיר את הנושא להמשך חקיקה לכנסת.

הגישה האקטיביסטית,
שופטים שנוטים לפרש את החוק ונותנים לו משמעות על פי ערכי הדמוקרטיה. באמצעות פסקי דין אקטיביסטים בתי המשפט יוצרים פרשנות שיפוטית. פרשנות זו היא ההלכה הפסוקה, התקדים. מעמדו של התקדים הוא כחוק והוא מחייב את הערכאות השיפוטיות המקבילות או הנמוכות מבית המשפט שפסק, בדרך כלל בית המשפט העליון.

 סוגי המשפט בישראל

משפט חוקתי – עוסק בכללי ההתנהגות של רשויות השלטון, ובזכויות האדם והאזרח. המשפט החוקתי קובע את העקרונות והערכים של המדינה.

משפט פלילי – עוסק בבעיות המפריעות ומפֵרות את הסדר הציבורי ואת שלום הציבור, כמוכן קובע עונשים על הפרות אלו.

משפט אזרחי – עוסק ומסדיר את מערכת היחסים המשפטיים, ההסכמיים, החברתיים והכלכליים בין בני אדם.